השופט נעם סולברג:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (א 2103/01, כבוד השופט מ' אלטוביה) בגדרו נדחתה תביעת המערער לביטול הסכם שנכרת בינו לבין המשיב, הוא מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל).
רקע
2. המערער ירש מקרקעין בתחום הישוב עזריאל (גוש 7813 חלקה 2). המקרקעין הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, תש"י - 1950 ונמכרו לרשות הפיתוח. בשם רשות הפיתוח ניהל המינהל משא ומתן עם המערער לשם תשלום פיצויים בגין זכויותיו במקרקעין.
3. ביום 4.1.1998 נחתם הסכם בין המערער לבין המינהל (להלן: ההסכם), באמצעות מר אמנון תגר (להלן: תגר), אשר שימש במועדים הרלוונטיים כממונה המחוזי לרכישות והפקעות במחוז מרכז מטעם המינהל. במעמד ההסכם נמסר לחזקת המערער שיק על סך 80,422.40 ש"ח עבור זכויותיו במקרקעין. יום לפני חתימת ההסכם שוחרר המערער מבית החולים, שם שהה במשך כשלושה וחצי חודשים בעטיו של אירוע מוחי חריף וניתוח שעבר בעקבותיו. במועד חתימת ההסכם לווה המערער על-ידי אחיינו, ניהאד יוסף עבדאלמנאן יאסין (להלן: ניהאד) ועל-ידי הגב' סלמא ג'באלי. המערער, באמצעות בנו, שמונה לאפוטרופוס עליו (על-פי צו של בית הדין השרעי מיום 26.4.2000) הגיש תביעה לביטול הסכם הפיצויים בטענה כי לא חתם על ההסכם מרצונו החופשי, אלא כתוצאה ממעשה תרמית של אחיינו ניהאד, בעוד המערער לא היה כשיר פיזית ומנטאלית להבין את המתרחש או את תוכנו של ההסכם ומשמעות החתימה עליו.
עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי קבע כי "במועד חתימת הסכם הפיצויים, לא היה התובע מסוגל להבין את המתרחש... גמירות דעת באותו מעמד אינה אפשרית אצל מי שאינו מבין את מהלך הדברים... חתימת ההסכם בידי התובע אינה יכולה להעיד על גמירות דעתו" (עמוד 10 לפסק הדין); מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי חתימתו של המערער על ההסכם אינה יכולה להעיד על גמירות דעת, התבססה גם על חוות דעתו של פרופ' אברמסקי, המומחה שמונה מטעם בית המשפט, אשר ציין כי עובר לחתימה על ההסכם עבר המערער אירוע מוחי, וביום חתימת ההסכם לא היה מסוגל להבין את משמעות החתימה:"לפי מצבו כיום אינו מסוגל להבין משמעות אמינה של חתימה על מסמך. מאחר ומאז 1998 לא היה ארוע מוחי נוסף והמצב הינו יציב ואולי אף הוטב במקצת, הרי אם כיום אינו מתאים לחתום אז קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שגם ביום הארוע לא היה מסוגל לחתום תוך כדי הבנה אמינה של משמעות החתימה... גם הממצאים הנוירולוגיים והקוגנטיביים שתועדו בימים שלפני החתימה מעידים, להערכתי, שלא היה מסוגל לחתום. להערכתי ניתן לקבוע מן הממצאים המתוארים במסמכים, שלא היה כשיר לחתימה ביום האירוע נשוא התובענה" (עמוד 6 לפסק הדין). על רקע האמור קבע בית המשפט המחוזי כי "ניתן היה להצהיר כי החוזה בטל מעיקרו" (עמוד 13 לפסק הדין). יחד עם זאת נקבע בפסק הדין (שם) כי לא ראוי לקבוע את בטלותו של ההסכם. ביטול ההסכם משמעו הוא שלמערער תקום מחדש הזכות לפיצוי. ברם, הפיצוי שניתן למערער משקף באופן ראוי גם את שווי הפיצוי אשר הוא זכאי לו בערכים נכונים להיום. נקבע בפסק הדין כי אין מקום לחשוש שהמינהל טעה בהערכת שווי הפיצוי, או שניצל את אי-כשירותו של המערער כמשמעות הדבר בעילת העושק שבדיני החוזים. המערער לא הוכיח שהפיצוי היה בלתי הוגן. נקבע כי אין הצדקה לפתיחת ההתדיינות מחדש בין המערער לבין המינהל, משעה שברור ששולם סכום פיצויים הולם. בית המשפט המחוזי ציין כי סעד של בטלות החוזה, לא יעניק דבר ממשי למערער, שכן ביטול ההסכם יחייב אותו להשיב את כספי הפיצויים.
5. טענת המערער לפיה לא היה כשיר לקבל את ההמחאה, וכי נציג המינהל צריך היה להיות ער לכך, ולפיכך המערער אינו חייב בהשבה, נדחתה. ההמחאה שבאמצעותה שולמו כספי הפיצויים, בין אם נמסרה לידי המערער, בין אם נמסרה לידי אחיינו, נרשמה לפקודת המערער וצויין בה "למוטב בלבד". המסקנה המתבקשת היא שכספי הפיצויים הופקדו בחשבונו של המערער. אין ראייה חיצונית לכך שאחיינו ניהאד הוא זה שמשך את הכספים מן החשבון. בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח לצורך הדיון כי יתכן וניהאד משך את הכספים, אך קבע כי אין מדובר במצב שבו נמסרה ההמחאה לידי מי שלא היה כשיר ומחמת אי-כשירותו אבדה ההמחאה. ההמחאה נמסרה והגיעה ליעדה, קרי, אל חשבון הבנק של המערער. העובדה שלפי טענת המערער נגנבו כספי הפיצויים על-ידי ניהאד, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין התנהגות המינהל לבין העלמות הכספים. נקבע כי מר תגר סבר לתומו כי מסר את ההמחאה למערער וכי ניהאד קרוב המשפחה שלו, שנלווה אליו, פעל לטובתו. תגר לא יכל לצפות, ואין להטיל עליו חובה שכזו, שקרוב המשפחה עשה כן על מנת לגזול את כספו של המערער. נקבע כי אין לראות באופן פעולתו של מר תגר משום רשלנות רבתי, שעה שמסר את ההמחאה לידי המערער, שהרי אלמלא ניהאד שהביאו עמו, לא היה מגיע המערער מלכתחילה לחתום על הסכם הפיצויים באותו יום. לבסוף הודגש בפסק הדין כי בנסיבות המתוארות, גם אם יש בסיס לסעד של ביטול ההסכם, הרי שאין הוא סעד ראוי ונכון. זהו סעד תיאורטי, ובית המשפט לא יתן ידו לכך. אין לראות במינהל כאחראי לפיצוי על הכספים שנעלמו. בשולי הדברים העיר בית המשפט המחוזי שראוי כי המינהל יבחן את שאלת הסדרת תשלומי המיסים בגין העסקה. התביעה נדחתה, אפוא, ומכאן הערעור שלפנינו.
עיקרי טענות המערער
6. לטענת המערער, לאור קביעת בית המשפט המחוזי לפיה במועד החתימה הוא לא היה מסוגל לגבש גמירות דעת, היה צריך בית המשפט להורות על בטלות החוזה. לטענתו, התקיימו היסודות של עילת העושק ולולא ניצל נציג המינהל את חולשתו של המערער, שנעדרה ממנו יכולת הבנה, לא היה נחתם ההסכם. בית המשפט המחוזי קבע כי הסיטואציה שבה נחתם ההסכם צריכה הייתה להדליק נורה אדומה אצל נציג המינהל במועד החתימה, ומכאן שנהג בחוסר תום-לב ובלא הגינות. לטענת המערער, על מר תגר הייתה מוטלת חובה לזהות אם החותמים כשירים לחתום. כשראה כי המערער יושב על כסא גלגלים, מתקשה בדיבורו ונעזר באדם נוסף, ברי שיכל להבין כי אינו מסוגל לגבש גמירות דעת. צריך היה להטיל על המינהל אשמה בכך שהפר נורמות ציבוריות. במצב הדברים כמתואר, לא היה המינהל רשאי להחתים את המערער על ההסכם. לפיכך, משהחתימו על ההסכם ומסר את השיק לניאהד, רובצת האחריות לפתחו. בנוסף טוען המערער כי טעה בית המשפט בקובעו כי הפיצויים ששולמו הם בשיעור סביר, כשסוגיה זו כלל לא נדונה, לא הוכחה ולא נתמכה בראיות. עוד טוען המערער כי לא ניתן היה לקבוע כממצא שהפיצויים אכן שולמו, שכן חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט קבעה כי במועד החתימה לא היה המערער כשיר לבצע פעולה הדורשת גמירות דעת, ובכלל זאת קבלת השיק ופירעונו. כמו כן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ההמחאה הופקדה בחשבונו של המערער, שכן הכיצד יכל המערער, במצבו, לדעת כי קיבל שיק ומה נעשה עמו? לו רצה המינהל יכל להוכיח כי השיק נפרע בהפקדתו בחשבונו של המערער באמצעות צילום של גב השיק, אך המינהל לא עשה כן. לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט כשלא התייחס לשאלת המיסוי של ההסכם. לא רק שהמערער לא קיבל את כספי הפיצויים, הוא אף נתון להליכי הוצאה לפועל בגין חוב בסך של 133,222 ש"ח לרשויות המס בגין מס שבח מקרקעין.
עיקרי טענות המינהל
7. לטענת המינהל, גם אם ההסכם חסר תוקף, עדיין כל שיכול המערער לקבל הוא את הזכות לקבלת תמורה. התמורה ששולמה לו משקפת היטב את זכאותו. המינהל שילם את סכום הפיצויים שנקבע על-פי חוות דעת שמאית ואף הוסיף 10% לסכום הכולל. מדובר בתמורה ראויה והולמת. בית המשפט המחוזי קבע כי הפיצוי משקף את סכום הכסף שהמערער זכאי לו גם בערכים של היום. ההמחאה שניתנה למערער הייתה "למוטב בלבד",לזכות חשבונו של המערער. המחאה שכזו איננה ניתנת להעברה, ולפיכך רק חשבונו של המערער יכל היה להיות מזוכה בכספי התמורה. טענת המערער שהכסף לא הגיע לידיו, לא הוכחה בבית המשפט. בית המשפט המחוזי גם קבע כי אין ראיה חיצונית לכך שניהאד משך את הכספים מחשבונו של המערער. המערער נמנע מלצרף את ניהאד כנתבע, ולכל הפחות היה עליו להביאו לעדות. הוא לא עשה כן, והדבר נזקף לחובתו. גם אילו הוכח שכספי הפיצויים לא הגיעו לידי המערער, אין בכך כדי לבסס עילת תביעה נגד המינהל. אין למינהל יכולת לשלוט על מה שנעשה עם ההמחאה לאחר שהועברה לידי המערער. לטענת המינהל, לא נכון לייחס חוסר תום-לב למר תגר. מדובר בעובד ציבור אשר ביצע את מלאכתו למען הציבור. גם בהתחשב עם קביעת בית המשפט המחוזי כי הנסיבות היו צריכות להדליק אצלו נורה אדומה, עדיין אין בהעדר תשומת לב מספקת למצבו של המערער כדי חוסר תום-לב. אל המערער נלווה קרוב משפחה, ובית המשפט המחוזי קבע שמר תגר לא יכל לצפות - ואין להטיל עליו חובה שכזו - כי המלווה עשה כן כדי לגזול מהמערער את כספי הפיצויים. לא הוכח ולא נפסק שמר תגר ידע כי המערער חסר כשירות במועד החתימה וכי קרוב המשפחה הוא גזלן. באשר לטענות על חוב לרשויות המס, טוען המינהל כי ככל שבידי המערער שובר תשלום מאת רשות המיסים, כי אז עליו להעבירו למינהל. אם קיימים שוברי תשלום הנוגעים להסכם התמורה נשוא התובענה הנדונה אשר טרם שולמו, הרי שהם ישולמו על-ידי המינהל.
דיון והכרעה
8. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה לפיה המערער זכאי, באמצעות בנו, "לבקש את בטלות החוזה כי לאו חוזה הוא וניתן היה להצהיר כי החוזה בטל מעיקרו" (עמוד 13, שורות 15-16 לפסק הדין). מסקנה זו מקובלת עליי. המערער חתם על ההסכם בסמוך לשחרורו מבית החולים, לאחר אירוע מוחי קשה, כשהוא מובל בכסא גלגלים. גב' ג'באלי שליוותה אותו העידה כי המערער חתם על ההסכם כשהוא נסער ובוכה. בית המשפט המחוזי קבע כי עדות זו משתלבת עם מסקנת המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אברמסקי, לפיה המערער נוטה להתפרצויות של בכי או צחוק (עמוד 13, שורה 9 לפסק דין). המומחה עמד על מצבו הרפואי של המערער במועד החתימה על ההסכם. נקבע כי ביום החתימה המערער לא היה מסוגל לחתום תוך כדי הבנה אמינה וממשית של משמעות החתימה. יתרה מזו, לדברי המומחה: "הממצאים הנוירולוגיים והקוגניטיביים שתועדו בימים שלפני החתימה מעידים שלא היה מסוגל לחתום". על בסיס חוות הדעת קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא היה כשיר ולא יכל להבין את המתרחש במועד החתימה. מכאן מתבקשת המסקנה כי למערער לא הייתה גמירות דעת; והרי תנאי לקיומו של חוזה הוא גמירות דעת המבטאת רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטיות, ואשר נבחנת בין היתר על-פי קיומה האובייקטיבי של גמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה, והמבטאת את הדרישה למפגש רצונות, דהיינו הסכמה (ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית ואח' (6.8.07)).
9. הגילוי החיצוני של מחלת המערער, בענייננו, אמור היה להיות ברור ובולט גם לעיני נציג המינהל. המערער הובל בכסא גלגלים והתקשה בהנעת-יד ובדיבור-פה. נציג המינהל העיד כי זכור לו שהמערער התקשה בדיבור (עמוד 15 פסקה 11 לפסק הדין). המערער חתם על ההסכם תוך כדי בכי, כאשר מצבו הקוגניטיבי הקשה עליו לחתום ומנע ממנו להבין את משמעות החתימה. בית המשפט המחוזי קבע כי הסיטואציה הייתה צריכה להדליק אור אדום בעיני נציג המינהל; ולטעמי, על סמך הממצאים, זאת לשון המעטה. חרף האינדיקציות להעדר גמירות דעת אצל המערער, נציג המינהל לא עשה את כל הנדרש על מנת לבחון כי המערער מבין את ההסכם, והוא גם העיד שלא הקריא למערער את ההסכם. המינהל לא פעל כמצופה מרשות ציבורית וחתם על ההסכם תוך התעלמות ממצבו של המערער ומבלי שבחן האם הוא אכן מסכים לחתום על ההסכם. על רקע האמור אני מצטרף לדברי בית המשפט המחוזי לפיהם: "דומה כי ראוי לו למינהל כי יקבע הנחיות בקשר עם מעמד חתימת הסכמים מעין אילו. ראוי כי הפועל מטעם המינהל יפעל לוודא כי המתקשר בהסכם מבין היטב במה דברים אמורים, כי ההסכם יוצג לו בשפה אותה הוא מבין, כי נציג המינהל יהא מחויב להתרשם באופן כללי ממצבו של החותם" (עמוד 12 לפסק הדין).
10. אם בגמירות דעת עסקינן, מן הראוי לציין כי מונח זה נשאב מן המשפט העברי. חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), נחקק על בסיס הצעה של ועדה ציבורית בראשותו של פרופסור ג' טדסקי. העקרונות שנקבעו בחוק נקבעו "לאחר בדיקת שיטות משפטיות שונות, תוך שימת לב מיוחדת למשפט העברי" (מדברי המבוא להצעת החוק, חוק החוזים (חלק כללי), תש"ל - 1970, 880, עמוד 126). חוק החוזים ביטל את דרישת התמורה מן המשפט האנגלי כתנאי לכריתת חוזה, וקבע כי תנאי לכריתתו הוא גמירות דעת, כדברי הצעת החוק: "לא יהא עוד צורך ב'תמורה' (consideration), הנדרש במשפט האנגלי, או בעילה חוקית אחרת (causa), שבמשפט הקונטיננטלי, אלא התנאי לתקפם של הצעה וקיבולה הוא 'גמירת דעתם' של הצדדים להתקשר בחוזה, מושג מהמשפט העברי". קרי, לא רק שמטבע הלשון נקלטה במשפט הישראלי, אלא מדובר בשינוי בתפיסה המשפטית. מעבר מתמורה לגמירות דעת, כנהוג במשפט העברי, שנותן מקום מרכזי לגמירות הדעת, כדברי ה"חזון איש": "כלל גדול יהיה לך בקניינים, דעיקר הקניין הוא שיגמור בליבו להקנות הדבר לחבירו וחבירו יסמוך דעתו עליו" (חושן משפט, סימן כב, דף נא). חשיבות גמירות הדעת במשפט העברי עולה לדעת רבים על מעשה הקניין. כך פסק הרמב"ם: "נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים... אף-על-פי שאינו צריך. קניין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום. אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר. לפיכך, אם אמר בלב שלם 'אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה' - אין צריך דבר אחר כלל" (רמב"ם, הלכות מכירה ה, יב-יג; ויש החולקים אם מעשה הקניין הוא דרישה נפרדת, או ראיה לגמירות דעת). המערער דנן, לפי מצבו הרפואי, לבטח לא אמר בלב שלם, ולא גמר בדעתו לחתום על ההסכם עם המינהל. פרופסור סיני דויטש הראה לפני למעלה משנות-דור את דרך הפרשנות הראויה ל"גמירות דעת" בדיני החוזים (ס' דויטש, גמירת דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים במשפט העברי, האנגלי והישראלי, שנתון המשפט העברי ו-ז' (תשל"ט-תש"ם) עמוד 71), והדברים עומדים בתוקפם. מקורות המשפט העברי עשויים להועיל ביציקת תוכן ב"גמירות הדעת" הנדרשת לצורך כריתת חוזה.
11. בענייננו, העובדה שהועברה תמורה אינה מעלה ואינה מורידה. בית המשפט המחוזי נתן לתמורה משקל רב בגדר שיקוליו, במובן זה שסבר שביטול החוזה לא יועיל למערער, שכן עם ביטול החוזה קמה חובת השבה. בית המשפט המחוזי אף בחן את שווי התמורה, מצא כי הפיצוי ראוי, ועל כן החליט כי אין מקום לדון מחדש בשאלה זו. נדמה כי גישה זו, הגם שיש בה מן הצדק, איננה מבוססת די הצורך מבחינה משפטית. גישה זו גם עמדה ביסוד הצעתנו לפשרה בגמר הדיון בעל פה לפיה ישלם המערער למינהל את סכום הפיצויים, פסק הדין של בית המשפט המחוזי יבוטל, ובית המשפט המחוזי ידון ויכריע בשאלה מהו סכום הפיצויים המגיע למערער בגין זכויותיו במקרקעין; אלא שב"כ המערער הודיענו כי אינו יכול להסכים להצעה, משום שהמערער אינו מסוגל לשלם את סכום הכסף הנ"ל.
12. ברם, שיקולי צדק וניסיונות לפשרה לחוד, ושורת הדין לחוד. כאמור, התמורה אינה תנאי לכריתת הסכם; תנאי הכרחי לכריתת ההסכם ובלעדיו אין הוא גמירות דעת (סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים). מצינו בסעד של אכיפת חוזה, כי ניתן במצבים מסויימים שלא להורות על אכיפה, אם האכיפה אינה מוצדקת בנסיבות העניין (סעיף 3 (4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970); לא מצאנו שניתן שלא להכריז על בטלות כאשר זו אינה צודקת בנסיבות העניין. גם לא מצאתי כי התשתית העובדתית שהונחה בתיק זה מאפשרת לדון בשאלה האם ניתן ליצור חריג יציר הפסיקה בסוגיה זו. העיקר הוא גבי דידי שלא נכרת חוזה: "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול... הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה" (סעיפים 1 ו-5 לחוק החוזים). המערער לא הבין על מה הוא חותם, לא הייתה לו יכולת אמיתית לחתום, והדבר ניכר גם בעיני המינהל. המינהל יכול היה למנוע את כריתת ההסכם ואת העברת התמורה, אילו ניסה לבחון האם המערער מסוגל באמת ובתמים להבין את המשמעות של החתימה. לפיכך סבורני כי אין מנוס מלהכריז על בטלות ההסכם.
13. הכרזה על בטלות ההסכם מייתרת את הצורך לדון בטענת המערער על עילת העושק. עם זאת, המערער אינו מסתפק בבטלות ההסכם, אלא מבקש לקבוע שהמינהל אחראי לאובדן כספו. ניתן לכאורה לטעון כי המינהל אכן אחראי לכספי הפיצויים שהלכו לאבדון, שכן לא היה מקום לכרות הסכם כדרך שנעשה עם מי שאינו מסוגל לגבש גמירות דעת. מכאן לכאורה, שאם המינהל נתן את הכסף לאדם במצבו הרפואי של המערער הרי שהמינהל הניח את כספו על קרן הצבי והאחריות לאובדן התמורה רובצת לפתחו. בית המשפט המחוזי לא קבע ממצא בשאלה למי ניתן הכסף, האם לידי המערער או לידי אחיינו. אולם, סיפור המעשה לא מסתיים בכריתת ההסכם. התשתית העובדתית והמשפטית שהניח המערער בתיק זה חסרה, ועל סמכה אין ניתן להגיע למסקנה המבוקשת על-ידי המערער. במועד כריתת ההסכם רשם נציג המינהל המחאה בנקאית לפקודת המערער. ההמחאה נשאה כאמור את הכיתוב "למוטב בלבד". המחאה זו נפרעה כעבור יומיים. בהעדר כל ראיה אחרת לסתור, מאת המערער, צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו כי ההמחאה אכן הופקדה בחשבונו. אין כל אינדיקציה בחומר הראייתי לגבי השאלה מה עלה בגורלו של הכסף. המערער טוען שאחיינו גנב את כספו. אולם אין לכך כל ראיה, למשל, בדמות מסמכים בנקאיים המלמדים כיצד הוצא הכסף מחשבונו של המערער. אף אין ראיה לכך שהכסף נלקח. המערער גם לא הניח קונסטרוקציה משפטית המבססת את אחריות המינהל. ניתן לומר בהשאלה מדיני הנזיקין, כי אשמו של אדם אחר הוא אשר היה הסיבה המכרעת לנזק; ובמונחים של דיני החוזים, דרישת הסיבתיות לא מתקיימת. לא הוכח הקשר הסיבתי בין מחדלי המינהל לבין גניבת הכסף הנטענת כלפי האחיין, כשגם עצם הגניבה ואופן הוצאת הכסף מחשבון הבנק לא הוכחו כל צרכם. צדק אפוא בית המשפט המחוזי בפסיקתו כי שונה המצב בענייננו מזה שבו הכסף ניתן בידי אדם שאינו כשיר והוא איבדו; או אז ניתן היה לשקול באופן שונה את אחריות המינהל. הכיתוב "למוטב בלבד", והאחיין שליווה את המערער, ניתקו במערכת הנסיבות הנתונה את הקשר הסיבתי, במובן זה שלא הוכחה אחריות המינהל.